לאחר סיום הלימודים בטכניון בחיפה עברתי לגור בכפר הורדים. ביתי היה הפרויקט הראשון שלי לאורך הדרך היו מפגשים שעזרו לי להבין איזה סוג אדריכלית אני,

אדריכלית של אנשים, אדריכלית לחיים.

​

אני זוכרת בימים הראשונים כשטיילתי לאורך הרחובות בשעות הערב וראיתי את החלונות הגדולים, בחדרי האירוח (שלא בכדי) קרויים סלונים. חלונות גדולים, מביטים החוצה לנוף הכי יפה ובפנים- שום התרחשות. כל הווי החיים בבתים נשקף ממה שתוכנן כפינת משפחה או פינת טלוויזיה. אכן פינה. חלק קטן, על הדרך, שלתוכו נדחסה כל המשפחה והפעילות היומיומית, מפגשי הערב, עם ובלי חברים, שם זה קרה. המרחבים הגדולים והמושקעים של הבית ייוחדו לשימוש נדיר בסופי השבוע בבוא האורחים.

הקרבה למטבח, גישה נוחה, בדרך כלל ללא מדרגות ואזור תחום שקל לשלוט בטמפרטורה שלו, הן שבעצם חרצו את גורל הסלון לבדידות מזהרת. ואני חשבתי לי שיש צורך לשנות את ההגדרות ואת החשיבה על ייעודי השטחים שבבית בכלל,  ודרך השימוש במרחב המגורים בפרט. וחיפשתי לקוחות שהבינו כמוני, שהפעילות המשפחתית והחברתית בבית קורית בשמחה מסביב לשולחן האוכל. אני אוהבת שולחנות אוכל גדולים.

​

אבל לא רק...